פסק-דין בתיק רע"פ 10709/03

השופט א' ריבלין:

רקע עובדתי

1.        כנגד המערער הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום המייחס לו מעשי פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיפים 338(7) ו-325 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשיןאו החוק) וכן עיסוק ברפואה והתחזות לרופא, עבירה לפי סעיפים 3 ו-48 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים או הפקודה).

           המערער שימש כיועץ טבעוני והומיאופת.

           א', קטין יליד 1981 (להלן: הנער), סבל ממחלה רב-מערכתית קשה, המתבטאת, בין היתר, בדלקת פרקים, בעיוות ובפגיעה במפרקים, בפגיעה בעור, בכליות, בלב ועוד. לצורך דיכוי המחלה טופל הנער תקופה ממושכת בטיפול תרופתי במחלקת הילדים בבית חולים רמב"ם. טיפול זה הביא לדעיכתה של המחלה, אך היה מלווה בהשפעות לוואי על אופן גדילתו והתפתחותו הפיסיולוגית של הנער. הוברר כי התרופה העיקרית אותה נטל הנער חייבה שימוש רציף, חל איסור להפסיק את נטילתה באופן פתאומי, וככל שמתארך השימוש בה, גדלים הסיכויים לסיבוכים כתוצאה מהפסקת נטילתה.

2.        על פי המתואר בכתב האישום, פנו הורי הנער בחודש ספטמבר 1997 למערער, וסיפרו לו על המחלה. המערער בדק את הנער, שהיה אז בן 16, והסכים לטפל בו, תמורת תשלום, תוך שהוא מבטיח להוריו שהנער יחלים הודות לטיפול שינתן לו. עם זאת, התנה המערער את הטיפול ההומיאופתי בהפסקת נטילת התרופות על ידי הנער. במסגרת הטיפול, הורה המערער לנער ליטול גרגרי צורן והסביר להוריו כי הדבר יגרום לנער לחום ולפריחה, וכך הרעלים והדלקת יצאו החוצה. כן ביקש המערער לעדכן אותו בדבר מצבו של הנער. 

           בסמוך לאחר מכן ובשל הפסקת הטיפול התרופתי, כך על פי כתב האישום, החל מצבו של הנער להידרדר. הוא סבל מעייפות מתמדת ומחום מתמשך, הפסיק לאכול כמעט לחלוטין, בקושי דיבר, לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, גופו פרח והוא סבל מכאבים מתמשכים ומבצקות קשות בגפיים. המערער בדק את הנער מספר פעמים וקיבל דיווחים בכתב ובעל-פה על מצבו המתדרדר, אך הביע שביעות רצון מן המצב. כשהגיע הנער למצב של אפיסת כוחות מוחלטת, הודע למערער על מצבו, והוא אף ראה אותו, אך המשיך להביע באוזני הוריו את שביעות רצונו, והודיעם כי התהליך "עובד כמו שצריך".

           ביום 13.12.97 ובחששם לחייו של בנם, פנו הורי הנער לבית-חולים. בקבלתו לבית-החולים נמצא הנער במצב של תת תזונה (ירידה בהמוגלובין, באלבומין, פגיעה בתפקודי כבד ובצקות בגפיים) והחמרה קשה בסימפטומים של מחלתו (דלקת חריפה של השריר והעור, פגיעה בכבד ובכליה). הנער היה במצב קריטי ומסכן חיים, אושפז וטופל עד שלבסוף יצא מכלל סכנה. לאור האמור הואשם המערער בעבירות שתוארו.

פסק דינו של בית משפט השלום

3.        בית משפט השלום (כבוד השופט י' אלרון) הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו.

           נקבע כי הנער טופל על ידי המערער במשך כחודשיים, כאשר במהלך פרק זמן זה, לא קיבל כל טיפול קונבנציונאלי. עוד נקבע, כממצא עובדתי, כי הנער הפסיק את נטילת התרופות הקונבנציונאליות לפני פגישתו הראשונה עם המערער, וכי המערער לא הורה לאימו של הנער להפסיק את נטילת התרופות. עם זאת נפסק, כי בשיחות שהתקיימו בין אימו של המערער לבין המערער, לפני שהחל הנער את הטיפול אצלו, הציב המערער למעשה תנאי בל יעבור להורי הנער, לפיו הוא יקבל את בנם לטיפול רק לאחר הפסקת הטיפול התרופתי. זאת, בהתאם לגישה הטיפולית ההומאופתית לפיה - כך בלשונו של המערער - "במידה ונמצא כי האדם לוקח תרופות או נמצא בטיפול תרופתי, אנחנו [ההומיאופתים] לא יכולים לקבל את אותו אדם לטיפול."

           זאת ועוד. בית המשפט קיבל כמהימנה את עדותה של האם, לפיה עודד אותה המערער להתמיד בהפסקת הטיפול התרופתי. בין השאר העידה האם לעניין זה כי:

"[המערער] הבטיח לנו שאם נהיה עקביים ונפסיק את הטיפול הקונבנציונאלי, הילד יהיה בריא לחלוטין והאצבעות שלו, שהתחילו להיות עקומות, הוא סיכם שהכל יחזור על מקומו ללא עוררין ולא צריך להיות שום ספק עם זה. רק שאני אקשיב ושאני לא אמשיך לתת לו את התרופות כי זה הדבר הכי מסוכן לחיי אדם זה התרופות הקונבנציונאליות האלה".

4.        בית משפט השלום הביא בהרחבה את הדיווחים בכתב שהעבירה אימו של הנער למערער, בדבר מצבו המדרדר של בנה. במכתביה אלה, שבעה במספר, מדווחת האם על חומו הגבוה של הנער, על חוסר תאבונו וחוסר יכולתו לאכול גם כשהוא רוצה בכך, על חולשתו, חוסר מסוגלותו לקום מהמיטה, כאבים בפרקיו וחוסר יכולתו להניע את אצבעות הידיים והרגליים. נקבע כי בתגובה לדיווחי האם, היה המערער משיב לה כי "הכל בסדר", וכך נהג גם לאחר שראה את הנער בפגישה שנערכה במשרדו, מספר ימים לפני שהובהל הנער לבית החולים.

           בנוסף, פירט בית המשפט את הראיות הרפואיות שהובאו בפניו, ובעיקרן את עדותה של ד"ר בריק, הרופאה שטיפלה בנער. ד"ר בריק סקרה בעדותה את המחלה ממנה סבל הנער, את הטיפול התרופתי שניתן לו ואת הסכנות הכרוכות בהפסקה פתאומית של טיפול זה. עוד העידה היא על מצבו הקשה של הנער, בשלב שבו הובא לבית החולים על ידי הוריו. לדבריה:

"...אני כרופאה המטפלת שלו במשך 5 שנים, לא הצלחתי לזהות אותו, הוא ירד במשקל כ-15 ק"ג, הוא היה חיוור, חלוש, בקושי יכל לדבר, היה לו חומים עד 40 מעלות, היתה לו פריחה נוראית בעור (עמ' 11, ש' 4-6) ... הנער הגיע במצב קשה, כאשר כל הסימנים הקליניים והמעבדתיים תמכו בהתלקחות פרועה של המחלה, שמעולם לא היתה כך לפני כן ובסימנים לדיכוי פעולת יותרת הכליה, המצב היה מסכן חיים חד משמעית (עמ' 12, ש' 1-3)".

5.        על רקע תשתית עובדתית זו, נפנה בית המשפט לבחון אם יש לראות את המערער כמי שנתן לנער טיפול רפואי בדרך נמהרת או רשלנית שהיה בה כדי לסכן את חייו, ובכך עבר עבירה לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין.

           תחילה נפסק כי יש לראות במערער כמי שהעניק לנער "טיפול רפואי" במובן הסעיף הנדון. הנער, כך הודגש, פנה באמצעות אימו אל המערער, בשל מחלתו הקשה, כשמטרתו היתה לקבל טיפול שיביא לריפוי מחלתו, והמערער אכן טיפל בו, בין השאר באמצעות מתן גרגרי צורן, שהם בבחינת תרופה. לעניין זה נדחתה טענת המערער, לפיה קיבל את הנער לטיפול בבעיית אי גדילתו - בעיה שנלוותה לטיפול התרופתי שקיבל - ותו לא. נקבע כי המערער עשה, אמנם, מאמץ להסתיר את ידיעתו על מחלתו הבסיסית של הנער, ועל הטיפול שקיבל עובר לפנייתו אליו, אולם הקשר בין הנער כחולה לבין המערער כמרפא ניחן בכל המאפיינים שיש בהם כדי להצביע על קשר טיפולי במחלת הפרקים של הנער.  

           בית המשפט מצא כי המערער התרשל בדרך שבה טיפל בנער, באופן שיצר סיכון ממשי לחייו. הומיאופת - כך נפסק - "...אמור להיות ניחן, בנוסף לכישוריו המקצועיים, גם בידע מינימאלי של התהליכים הפיסיולוגיים המלווים את הטיפול ההומיאופתי שהוא מעניק, ואף בידע מינימאלי של הסכנות הצפויות להיגרם מטיפול זה, ובמיוחד לאור מודעותו להפסקת טיפול קונבנציונלי. כך, עליו להבחין בסימפטומים פיסיולוגיים חריגים המופיעים תוך כדי טיפול ולהפנות את המטופל בדחיפות לרופא. עליו להסביר ולהבהיר במצב זה כי אבחון מצבו של המטופל והטיפול בו הם עניין לרופא בלבד, וכי אין לו במצב הנוכחי את הכישורים, והוא אף מנוע על פי הדין, לעשות מלאכתו של רופא".